פרק (1) הקינה המאוחרת
" אפשר
למרוד בחוקי האדם אבל לא בחוקי הטבע"... ז'ול וורן
האם תעצומות
נפש באדם מהוות תכונה מולדת או תכונה נרכשת?
במקרה של
זיו ארדיטי נראה שישנו שילוב
מנצח של גנטיקה וחינוך ערכי מבית אבא ולמרות זאת גם "גיבור הכובש את
יצרו", מונע כנראה מחולשות אנושיות שעשויות לסבך אותו....
זיו היה לבוש כראוי לרוכב וותיק ומנוסה, מעיל
מקצועי מעור שחור עם פרווה פנימית שמגנה מפני הקור החיצוני העז,
כפפות אופנוע משובחות
שרכש הרוכב זה מכבר "בשוק הגנבים" בניו- יורק, קסדה חדשה ואטומה עם
מכסה פלסטיק מתרומם.
הרוח
הצפונית שהגיעה מצדו הימני של הכביש הכתה בו בחוזקה וטלטלה את האופנוע תכופות, והכריחה את הרוכב להחזיק את
הגה האופנוע בחזקה ולא להרפות אפילו לשנייה, בעיקר להישאר ממוקד
ודרוך לבאות. הרוכב המיומן החליט להוריד את מהירות האופנוע באופן משמעותי ולהסיט את הכלי לנתיב הימני
לטובת מילוט מהיר על כל מקרה שלא יבוא.
ממבט מלמעלה נראה היה שהאופנוע ורוכבו נשארים יציבים על הכביש לעת עתה, אך תרמיל הגב המסורבל המחובר לכתפיו של הרוכב נראה שמעיק על הרוכב, שכן מידי כמה דקות הוא נע בחוסר שקט, סביר שעם הזמן החולף, ייצר אי נוחות מתמשכת העשויה להטות את מחשבתו ומיקודו לכיוון הכאב הלא רצוי ולא לתכתיבי הכביש...
זיו הצליח באדיקות להדחיק את ההודעה שקיבל לפני יומיים על מות אביו. באופן מודע הוא לא נכנס לדכדוך, תפיסת המציאות שלו הייתה ריאלית, הוא הבין שראשית המטרה היא להגיע ארצה, לאחר מכן להבין את מצבה הנפשי של אמו, אחרי ההלוויה הוא ימצא את המקום לקינה הפרטית שלו "הקינה המאוחרת"....
בניתוח
מקדים של הנסיעה הבין זיו שרכיבה של 10 שעות ביום, כולל עצירות עם אינטרוולים של שלוש שעות יאפשרו לו
להגיע ללוס אנג'לס כבר ביום ג' הקרוב.
הטיסה
לישראל מתוכננת ליום ד' הקרוב בשעה 10:00 בבוקר, כך שאם אכן יצליח להגיע ביום ג' כמתוכנן
יצליח לאפסן את האופנוע אצל בן דודו המתגורר באזור הואלי בלוס אנג'לס ומשם מונית, מטוס, ישראל, חיפה ולוויה של אביו שכל כך לא הייתה מתוכננת ולא
במקום, כוונותיו היו לגמרי אחרות ורצונו הכמוס היה לטייל בדרום אמריקה לבד.
הרגשה
פנימית מעיקה ולא ברורה יצרה אצל זיו תחושה שיומיים כנראה לא יספיקו לו להגיע ללוס
אנג'לס, הפעם ההרגשה לא נבעה מאילוצים לוגיים הקשורים למצב הדרך או מזג האוויר או
אפילו מצב המכניקה של האופנוע, אלא משהו עמוק ממעמקי הרגש אליו כל כך התכחש. זיו התעלם מתמרורי האזהרה הפנימיים והמשיך
בדרכו.
כהרגלו,
הביט תכופות על לוח השעונים של האופנוע, הכול נראה תקין בשלב זה , מד הדלק הראה שיש מספיק דלק ל- 200 ק"מ הבאים, מד השמנים הראה דיוק רב
בכמויות, אפילו הרוחות העזות שקטו לעת עתה וניתן היה
לשמוע את מנוע האופנוע, על פניו הכול תקין.
כשהתכנון
וארגון אינו קיים בראשו של זיו נוצר חלל קוואנטי המאפשר לו להשתעשע עם מחשבות
מזדמנות, אחת מהן מחוברת לעובדה שנמאס לו "משליטה עצמית" ובא לו לגמרי לפרוק
כל עול ולעשות לדוגמה סמים משני תודעה עד איבוד שליטה ולו רק בכדי להתנסות בתודעה
בה אין בדיוק שליטה.
מי יודע
אולי לא אחזור משם ואשאר הוזה בתוך עולם דמיוני שכולו טוב, חשב
זיו, האם ישנה סבירות להיות במצב תודעה בה המוח ישדר בכל מצב נתון "כלום" מובנה?
אז איפה הבחירה החופשית....
הוא נזכר בסיפורים
של שותפו לטיול על היום הראשון שלו בניו-יורק ועל ההרפתקאות עם הזוג המוזר במנהטן, על
איבוד השליטה הזמני עקב לקיחת טריפ, הדייויד הזה יש לו אומץ, הוא הולך עם עצמו עד
הסוף ולא מפחד להתנסות, כאילו יש לו מצפן שלזיו לא קיים ואכן ברור לו לזיו לגמרי, שאם היה בסיטואציה כזו, הדברים לא היו מתפתחים כך.
במחשבות
של זיו, השאלות הללו מופיעות יותר מידי פעמים
בזמן האחרון, כבר דיי ברור לו שהתודעה מורכבת מסדרת [1]פרדיגמות עבר, שמייצרות
כל אחת מהן פרשנות ובעקבות כך רגש המלווה בהתנהגות, צבר
התנהגויות אלא מבטא את אופן התודעה והאישיות כך חשב.
מרוב מחשבות הוא שכח שישנה
מציאות, הוא כעס על עצמו איך בכלל הרשה לעצמו לרחף תוך כדי נסיעה וחזר כהרגלו
למעשה.
עכשיו
צריך לתדלק את האופנוע ולנוח מעט חשב זיו, הוא הסיט את האופנוע
לתחנת הדלק הקרובה, התדלוק היה יחסית מהיר, מיד
לאחר תדלוק עלה על האופנוע והחליט למצות את הנסיעה ולנסות לקצר זמנים עד כמה שניתן, שעתיים מאוחר יותר העייפות אחזה בו והוא החליט לעצור
בפונדק הדרכים הקרוב לעיר ליטלפילד בגבול אריזונה ונבדה.
הוא החנה
את האופנוע ממול הכניסה ונכנס לחדר הקבלה, שילם עבור לילה ומיד יצא עם תרמילו לכיוון חדר מס' 12 הממוקם בקומה התחתונה של הפונדק הבנוי בשתי קומות
בצורת "ח".
הוא נחת
על המיטה ללא שום אפשרות או רצון לחשוב על מקלחת או ארוחת ערב, הספיק להסדיר את צלצול ההשכמה בחמש לפנות בוקר עם פקידת הקבלה, עצם את
עיניו ונכנס לתוך מיימד של נים ולא נים, מחשבות הזויות החלו לפקוד את מוחו, מעין
בליל של עננים שמתכנסים האחד בתוך השני, אל תוך השני מתחברים אליו עוטפים אותו
ולא מאפשרים לו לנשום, מעין הרגשת חנק מדומה, הוא פקח את עיניו התעשת לרגע, שתה
כוס מים ישירות מהכיור וחזר לשינה, הפעם הוא שקע בשינה עמוקה.
בשעה שתיים ארבעים וחמש לפנות
בוקר בדיוק וללא שום קדימון, נשמע קול רעש נוראי של
מכונית שעצרה בחריקת בלמים ממש אל מול החלון בחדר מס' 12.
זיו, התעורר
מהרעש הנוראי בבהלה אמיתית, הוא היה בטוח שמשהו גונב לו את האופנוע ולכן
פתח את ווילון החדר הפונה לחנייה, הוא שפשף את עיניו, הוא הרגיש את הדופק שלו שהפך מהיר מרגע לרגע, זיעה קרה החלה לבצבץ בידיו, הוא
חש סחרחורת קלה שהפילה אותו לקרקע, הוא התרומם והציץ מבעד לחלון.
מכונית ספורט אמריקאית שחורה ומתוכה הגיחו שני צעירים עם אקדחים שלופים, הסתתרו ממש מתחת לחלון חדרו של זיו, כאשר הרכב מסתיר אותם לכיוון הכניסה למתחם, הם לא הבחינו בזוג העיניים שהציץ מהחלון.
באותה עת בדיוק בכניסה לחניון נכנסה מכונית ספורט
מהירה נוספת, אף היא עצרה בחריקת בלמים, הרכב הפנה את צידו לכיוון חדר מס' 12, חלונות הרכב נפתחו ומתוכם בצבצו קני רובים, שניה לאחר מיכן כדורים החלו לשרוק והתפתח קרב יריות, כאילו נלקח מסצנה מלחמתית של סרטי הוליווד.
זיו הוריד מיד את ראשו, וזחל
לכיוון השירותים, נראה היה שזה המקום המוגן היחיד בתוך שדה
הקרב ההזוי הזה, היריות נמשכו דקות ארוכות ומשני צדי המתרס, חלון החדר כולל קיר הכניסה והדלת חוררו בכדורים
ולתוך החדר עפו שברי זכוכיות, מישהו ניסה לפתוח בפראות את
חדרו של זיו ומשהבין שהדלת סגורה, החליט לעזוב וללכת, נשמעה חריקת בלמים נוספת המכוניות עזבו את המקום
האחת אחרי השנייה במרדף אל תוך הלילה.
משפסקו
היריות הציץ זיו שוב מהחלון, על האופנוע שלו שכב מישהו, כנראה פצוע, באינסטינקט של חייל
ישראלי המכיר את שדה הקרב מקרוב יצא החוצה במהירות, הבחור
נאנח מכאב תוך שהוא מקלל באנגלית עם מבטא הספני כבד.
זיו השכיב
אותו על הכביש, הניח את ראשו על המדרכה.
בבדיקה
מהירה שביצע בפצוע הבין שהבחור נפגע בבטנו, הוא הסתכל לכל הכיוונים
בכדי לחפש עזרה כלשהי שלא הגיעה בעת הזו, באינסטינקט בסיסי הוריד
את חולצתו אותה ספג במי הכיור, במהירות האפשרית הוא שב
על עקביו אל הבחור הפצוע, וקשר את החולצה סביב
בטנו של הבחור בעדינות הנדרשת במקביל לקח את ידו של הבחור וסימן ללחוץ על הפצע לטובת עצירת הדימום.
כבר ברגע
זה זיו
הבין שרק אם יגיע מיד לבית חולים, יש לו סיכוי להינצל, זיו רץ במהירות למשרד הקבלה ממנו ניתן היה לזהות
תאורה עדינה מבפנים, פקידת הקבלה יצאה מבוהלת מהחדר הפנימי.
"תזמיני אמבולנס" הוא צעק
"
אדוני, כבר עשיתי את זה" , ענתה לו הפקידה, נראה שבאזור זה מורגלים
בירי שכן תשובתה הייתה נונשלנטית ורגועה משהו.
"תזמיני גם משטרה, יש פה
פצוע"
" האם אתה קשור לאירוע?" שאלה
"מה פתאום כמעט הרגו אותי" , ענה זיו , "אני עדיין לא מאמין שלא נפגעתי , הם ריססו את החדר שלי כל החלונות מנופצות"
"נגרם נזק
לחדר?"
"תגידי את
בסדר, מה זה השאלות האלה, יש אדם פצוע
בחוץ, יש לך תחבושת או משהו שאני יכול לעצור את הדם?"
הפקידה
ההמומה בדקה בתוך המכתבה מאחורי שולחנה והעבירה לזיו את כל סל התרופות שהיה שם, זיו חיפש במהירות ומצא שם תחבושת ישנה, ויצא החוצה בריצה מהירה לאופנוע לטפל בבחור.
לתדהמתו
הרבה לא הייתה שם נפש חיה.
בפתח
הדירה הצמודה לזיו עמד דייר מבוגר, כנראה אורח קבוע במקום, הוא לבש גופייה לבנה
ותחתונים רפויות, כפכפי מקלחת, שערו מדובלל והוא נראה מעט שיכור ולא יציב, הוא ניסה לדבר ולא ממש הצליח.
"נו
דבר, איפה הפצוע?" צעק זיו
" הם
נסעו כבר ולקחו אותו"
" מי נסעו? לאן נסעו?"
"לפני
דקה, זה לקח בדיוק 20 שניות, הם אספו אותו וברחו"
" לא
מבין , אני לא מבין, הוא היה פצוע קשה"
זיו, הביט
מסביב והלך לכיוון האופנוע, חיפש קליעים על הרצפה, נראה היה שהוא מחפש סימנים למצב שאולי כל הסרט הזה היה
בראשו..
הדייר המוזר הביט
בזיו והתקדם אליו ישירות בהליכה מתנדנדת. זיו
לא הבין מה רוצה האיש הלבוש כל כך מוזר ממנו. ריח אלכוהול
נדף מהבחור וזיו נרתע באופן טבעי ועשה צעד אחורה.
, זה מה שחסר לו
עכשיו עוד הזיה לא מתוכננת, אחרי קרב יריות
"רגע , אל
תפחד יש לי משהו בשבילך." לחש הבחור
"מה" ?
"הנהג של
הרכב השחור ביקש שאעביר לך את הפתק הזה",
הוא העביר
נייר קטן, עליו כתוב
"
תחזיק מעמד " הומברה"
ואל תדאג, נבוא לקחת אותך, אני חייב לך " .פ."...
[1] (פָּרָדִיגְמָה היא תבנית מחשבה המגדירה את העמדה של אדם (או של קבוצה
חברתית), ומשפיעה על תפיסת המציאות שלו ועל הדרך שבה הוא רואה
את העולם.)
[2]
חבר בתרגום חופשי
[1] (פָּרָדִיגְמָה היא תבנית מחשבה המגדירה את העמדה של אדם (או של קבוצה חברתית), ומשפיעה על תפיסת המציאות שלו ועל הדרך שבה הוא רואה את העולם.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה